יום שישי, 14 בדצמבר 2012

סיפור קצר #1: עצוב להגיד


הקדמה:
פעם כתבתי סיפורים קצרים.
זה התחיל בשנת 2001, כשהייתי סטודנט בטכניון, ראיתי פרסום על "תחרות סיפורים קצרים בנושא פנטזיה ומדע בדיוני".
באותו הזמן עבדתי במשרה חלקית בעבודה מזכירותית והיה לי המון זמן פנוי מול המחשב, אז אמרתי לעצמי, יאללה - אני אנסה לכתוב משהו.
וזה מה שיצא: (על מה שקרה בהמשך, אכתוב בהקדמה לסיפור השני - "זכרונות".)


עצוב להגיד
"נו, החלטת?" הוא שואל.
כן, החלטתי, אני חושב לעצמי, מביט בו, בדורון, או בעצם ב'מאנקו קאפאקה' – ככה הוא בחר לקרוא לעצמו לפני 10 שנים. שם מפגר אם אתם שואלים אותי, אבל כזה הוא, דורון, יותר מדי שכל אף פעם לא היה לו. או שככה לפחות חשבנו אז כולנו, כשהיינו תלמידים. אבל מסתבר ששכל זה לא הדבר הכי חשוב בחיים, לפעמים חשובה יותר האמונה וכמובן שהמזל סוגר את העניינים בצורה הכי טובה.
הוא תלה את עצמו בחצר של ביה"ס בכיתה י"א ואני, כמו שאר החברים שלו, מעולם לא עיכלתי את זה לגמרי.
לא היינו כאלה חברים טובים. בעצם, בכלל לא היו לו חברים טובים כי, איך להגיד? לא ממש אהבו אותו. הוא היה קצת טמבל ונראה מבוגר יותר מכולנו, תמיד צחקנו על קול הבאס שלו. אבל בכול זאת היו בו דברים שאהבתי, הוא היה בחור טוב והיה לו חיוך גדול כזה שמאיר את כל הפנים, לא חיוך מהסוג של האנשים שמתאבדים.
הוא היה בחבר'ה ששיחקתי איתם כדורגל, והוא היה גם חבר בקבוצה שבה שיחקתי ב'מבוכים ודרקונים'. הקבוצה הזאת הייתה הקבוצה הכי טובה שהייתה לי. לאחר ההתאבדות, היא התפרקה ומאז לא הצלחנו לשחזר את ההצלחה הזאת.
המכתבים שהשאיר אחריו היו מאוד לא ברורים, כך שלא ממש הבנו מה גרם לו להתאבד. מה שכן, במכתב שהוא השאיר לחבורה שלנו הוא ביקש שנמשיך את ההרפתקאה ושאחד מאתנו ישחק את הדמות שלו – "מאנקו קאפאקה". אבל כמו שכבר אמרתי, זה לא הלך, זה לא היה אותו הדבר בלי דורון.
אני גדלתי על המשחק הזה, כבר בגיל 11, כשכמעט אף אחד לא שמע על זה בארץ, חבר של אחי הגדול הביא איתו את המשחק מארה"ב. את רוב ילדותי העברתי תוך מתן חופש מוחלט לדמיון הפרוע שלי לקחת אותי לעולם הפנטזיה של המשחק. הייתי לוחם, קוסם, קשת וכל דמות אפשרית, נלחמתי לצד דמויותיהם של חברי בדרקונים, עכבישי ענק וטרולים. עברנו במבוכים, פרצנו לטירות ומצאנו אוצרות וכלים קסומים.
עולם נפלא! נפלא עד כדי כך שהחלום שלי היה, שאכן יהיה עולם כזה ושאוכל להכנס אליו. התפללתי לסיטואציה בה אעבור ליד סמטא חשוכה ואשמע איזה "פססט" כזה של קוסם זקן וחביב. והוא כמובן יגיד לי "בך בחרתי! התבוננתי בך זמן רב והחלטתי שאתה מתאים להכנס לעולם הפנטזיה." זה אפילו הגיע למצב שבו כשראיתי חתול שחור ברחוב, הייתי עוקב אחריו ומקווה שיוביל אותי אל בעלתו – המכשפה. בכל פעם שהיה עוצר לרגע ומסתכל לעברי, הייתי משכנע את עצמי "הנה, הוא מחכה לי! הוא יקח אותי אליה, והיא תלמד אותי הכל!" אבל בסוף, הייתי תמיד מאבד את החתולים האלה.
ידעתי כל הזמן שכשאמצא את הדרך להיכנס לעולם כזה, יעלו בפני שתי שאלות חשובות:
הראשונה היא, האם אכנס לבדי, או שאוכל להביא איתי עוד חברים? ואם כן, במי אבחר? לעתים קרובות הייתי תופס את עצמי מתבונן בחברי וחושב לעצמי אם הייתי לוקח אותם איתי.
השאלה השניה והחשובה יותר היתה, בתור מה אכנס? באיזה דמות אבחר? האם אבחר ללמוד את תורת הכישוף? האם אלמד להיות רופא אליל? או שבכלל אתמקד בלימוד לוחמה בכלי נשק? ואם כן, באיזה נשק? להיות אמן חרבות? קשת? זורק סכינים? כל כך הרבה אפשרויות…
עד לפני כמה שנים, התשובות לשאלות אלו היו לי ברורות. אכנס לבדי ואלמד סיוף בחרב ארוכה וצרה, אתמקד בזריזות ולא בכח. בדימיוני ראיתי את עצמי, אמן חרבות זריז, ללא שריון, רק החרב בידי ושערי הארוך מתנפנף ברוח, יוצא לבדי להרפתקאות מדהימות, שוחט מפלצות מתועבות ומציל עלמות יפיפיות. כל ערב לפני השינה, הייתי ממציא לעצמי הרפתקה אחרת ומעביר אותה בדמיוני.
עד שיום אחד משהו בי השתנה. התחלתי לחשוב יותר ברצינות על המשמעות של "לשחוט מפלצות". מה זה אומר? זה אומר לחתוך גוף חי במכת החרב שלי. לא כמו בסרטים, בלי דם ובלי תחושה, אלא על אמת! אני ארגיש את החדירה של החרב שלי לבשר של המפלצת ואפילו אם היא אכן מתועבת, לא יכולתי לראות את עצמי עושה את זה.
מייד אחרי זה חשבתי על הכיוון השני, מה יהיה כשהבשר שלי יהיה זה שפוגש את הפלדה הקרה? אז או-קיי, יש רופאים אלילים וכהנים, שיוכלו לרפא כל פצע ואפילו להחיות במקרה הצורך, אבל מה עם הכאב? את זה הם לא יוכלו למנוע. הפחד מפני הכאב גרם לי לחשוב על כל העסק מחדש.
אז החלטתי ללכת על כישוף. ככה אמנע מעצמי את הבעיה משני הכיוונים שלה. הרי הקוסם לא צריך להתקרב אל האויב שלו בקרב, אני אעמוד לי במרחק ביטחון, אניף את ידי ואביט לי בעונג בברק שיורד לפתע מהשמיים ומעביר את הטרול ממצב עמידה לשכיבה! במרחק שלי ממנו, גם לא אסכן את עורי היקר ולא אתן הזדמנות לעצבי להעביר לי מסר של "נתלשה לנו יד" או "יש לנו חור חדש בגוף, קצת מעל הפופיק…"
ההחלטה להיות קוסם, גרמה לי לחשוב פתאום על ההכשרה. זה הרי לא קטע של להיכנס בצד אחד בתור ילד בן 17, ששייך לשנות האלפיים, ולצאת בעולם דמוי ימי הביניים בתור בחור שרירי, שמסוגל להניף חרב כבדה, או לחילופין בתור קוסם, בעל ידע עצום בתורת הכשפים. הגעתי למסקנה העצובה, שכנראה שאצטרך ללמוד את הדברים האלו בעצמי – לימוד ארוך, קשה ומתיש. ובמקרה כזה, צריך להכנס לעולם כזה כמה שיותר מוקדם. בשביל להיות אומן חרבות או מכשף, צריך ללמוד ולהתאמן מגיל צעיר מאד, להתחיל ללמוד כישוף בגיל 20+, כבר עלול להיות מאוחר מדי.
אז הזמן התחיל לדחוק בי, ובתקופת השירות הצבאי הגברתי את החיפוש שלי. שרתתי על ספינה בחיל הים ובכל הפלגה הייתי משליך מכתב בתוך בקבוק אל תוך המים האינסופיים שהקיפו אותי. במכתב כתבתי באופן קבוע רק "אני מוכן להכנס, אבל אין לי עוד הרבה זמן, כבר מתחיל להיות לי מאוחר, אז קדימה! אתם יודעים איפה למצוא אותי!"
כן, היה לי ברור שהם יוכלו למצוא אותי ובכל מקרה התביישתי לרשום את שמי במכתב. אבל השירות עבר, השתחררתי ועדיין לא באו לקרוא לי.
עכשיו כבר עברו עוד כמה שנים, הדמיון הפרוע שלי הלך ונרגע. לא אגיד לכם שהפסקתי לדמיין הרפתקאות כאלו לגמרי, אבל כיום זה קורה לעתים רחוקות מאד.
לכן כשפגשתי את דורון הדברים כבר נראו אחרת. כמובן שהיתי בהלם, הוא הרי אמור היה להיות מת כבר שנים. אבל עכשיו, אחרי כמה שעות שאנחנו מדברים כאן, אני כבר רגוע ויכול לחשוב שוב ברצינות.
אז מסתבר שלמרות כל החיפושים שלי בתקופה ההיא, בסוף דווקא דורון היה זה שנבחר ע"י הקוסם החביב שלי. מאחר והוא החליט מייד לעזוב את עולמנו ולהצטרף אל הקוסם בהרפתקאותיו, החליט לביים את מותו בעולם שלנו. הוא לא רצה שמישהו יואשם ברציחתו ולכן החליט "למצוא" את מותו בהתאבדות. על הנזק הנפשי שמעשה כזה יגרום למשפחתו וחבריו לא חשב כנראה, אבל כמו שכבר אמרתי, יותר מדי שכל לא היה לו. הוא נכנס לעולם הפנטזיה, קרא לעצמו על שם הדמות אותה שיחק בקבוצתנו ומאז העביר שם שנים מדהימות.
באחד ממסעותיו, פגש ספן שחיפש בלשנים, שיוכלו לפענח כתב חידה, שלדעתו מוביל לאוצר אבוד. דורון התעניין בסיפור וגילה שאת דף הנייר, מצא הספן בשייט האחרון שלו, בתוך בקבוק. על הדף הבלוי הצליח דורון לקרוא: "אני מוכן להכנס, אבל אין לי עוד הרבה זמן, כבר מתחיל להיות לי מאוחר, אז קדימה! אתם יודעים איפה למצוא אותי!"
כבר שנים שלא ראה אותיות עבריות! אבל מי כתב את זה? ולמה הוא כל כך בטוח שנדע היכן למצוא אותו? כנראה, שאם לא הייתי מתבייש לכתוב במכתב את שמי, הייתי חי לי היום חיים אחרים, בעולם אחר. אבל במצב הנתון, נדרשו לדורון שנים רבות לגלות שכותב המכתב האלמוני, הוא אני.
"נו, אז אתה בא?" הוא שואל שוב, מחייך את החיוך המוכר שלו.
אני מקדיש עוד שניה של מחשבה כדי להיות בטוח ואז עונה לו, "לא", ככה, במלה אחת, שיהיה לי הכי קל. "לא", פשוט "לא".
כמה שרציתי פעם, היום המצב אחר ועצוב לי, מאד עצוב לי להגיד, התבגרתי.

____________________
נכתב במקור ב 31.12.2000

תגובה 1: